"על החיוך"- למה כדאי להשתמש "בתחליף"...

למה כדאי לשחקנים להשתמש ב"תחליף" ובכלים ריגשיים ולא רק בניתוח טקסט ובטכניקה משחקית?

1."ישנם שני מסלולי מוח המקושרים להבעת פנים; הראשון הוא מסלול ביטוי רצוני. מסלול זה נע החל מהאזור המוטורי העיקרי בקליפת המוח. מסלול זה קשור להצגת הרגש במכוון ונורמות חברתיות משפיעות ומשנות את ביטויו. המסלול השני הוא מסלול רגשי. הבעות פנים אלו נובעות ממערכת הכוללת את הגרעינים התת-קורטיקליים. מסיבה זו, רגשות אמיתיים מוצגים לעיתים קרובות באופן לא מודע." – ויקיפדיה

2. לבני אדם יש 16-18 סוגי חיוכים שונים. אנשים בכל העולם בלי הבדל מין/גזע/תרבות יודעים לזהות מה מביע כל אחד מהחיוכים הללו. באופן "רצוני" אנשים יכולים לחייך רק מעט סוגי חיוכים כי השרירים שמפעילים את כל שאר סוגי החיוכים מגיעים באזורים במוח שהחלטות לא מפעילות אותם (תת – קורטיקליים).

לחיוך שאדם מחליט לחייך קוראים בשפה מקצועית – "חיוך הדיילת" = חיוך מלאכותי ומזוייף.

זה נכון לגבי עוד סוגים של הבעות הפנים. כששחקנים עובדים על סצינה באופן "שכלתני" בלי שימוש "בכלים ריגשיים" שליש מקבוצות שרירי הפנים לא עובדים. בגלל זה שחקנים ושחקניות לעיתים נראים כאילו יש להם "מסיכה דקה" על הפנים כשהם משחקים. להבעה הזאת קוראים "ריכוז" ושחקנים ושחקניות לרוב נראים באחת מארבע הוריאציות הבאות – "השחקן המרוכז המאוהב"/השחקנית המרוכזת המיוסרת/ השחקנית המרוכזת הכועסת/השחקן המרוכז שמנסה להצחיק.

3. 85% מהתקשורת בין בני אדם היא לא מילולית. אם נדע לנתח טקסט באופן מעולה עדיין ניתחנו רק 15% ממה שיכול לקרות בסצינה. התקשורת הלא מילולית היא אונברסלית – צופה באוסטרליה, צופה בניירובי וצופה במילווקי יבינו את התקשורת הלא מילולית באופן זהה.