אלמה דישי:

השנה זכיתי לקבל את התפקיד השני שלי בטלוויזיה. 

הפעם ידעתי שכבר אין לי את הפריבילגיות שיש ל״חדשים״. בתפקיד הראשון שלי בטלוויזיה בעיקר עבדתי מאינסטינקטים. הסתמכתי על מה שלמדתי בבית ספר למשחק, עברתי יום אחרי יום וחייתי מרגע לרגע.  
הפעם רציתי שזו יהיה אחרת. 
רציתי כלים טכניים חזקים שיעמדו לצידי, כלים אישיים שלי שיעזרו לי לתכנן את התפקיד בצורה הכי הטובה. אני מתחילה לבנות רצף, קריירה ומסלול שייקבעו מי אני כשחקנית. מיד אחרי שהודיעו לי שהתפקיד שלי נרשמתי לצ׳בק בפעם השלישית.  השינוי קרה ברגע שהסכמתי להבין שה"צ׳בק שלי" זה מה שאני אחליט שמשרת אותי.

היום שאני מקבלת סצנה אני מיד מסתכלת איך היא נגמרת, מיד מחפשת מה הדמות שלי רוצה להשיג בניגוד לעבר שהייתי מחפשת ישר את הרגש והבכי. פתאום ״הדלק״ שלי נהייה הרצון ולא רק הקתרזיס הרגשי. הטבלה של צ׳בק עם תוספות שהתאימו לי נהייתה דרך שלי לנתח סצנה.

 הדרך שלי לגשת לסצנה התפתחה, לא רק חושים, משחק טבעי וחינניות אלא שליטה דרך פירוק והבנה.

כל אלו גרמו לי להגיע לסט בוגרת יותר, עצמאית יותר, אחראית יותר ובעלת ארגז כלים יעיל יותר. זה עזר לי להיות שחקנית ברורה יותר, שיודעת מה לדרוש מהבמאי שלה. אני יודעת מה אני צריכה בשביל להביא טייק טוב, אני יודעת על מה לחשוב ברגע שהפרטנר נותן מונולוג ומה צריך בשביל לבנות מהלך ״מעניין״ של דמות לאורך סדרה. 
כל אלו עזרו לי לפרק את הפחד של ״התפקיד השני״ ולהתרכז בעיקר, הרצון של הדמות שלי והרצון שלי להנות מהרגע ומהזכות לעבוד ולהתפרנס ממשחק.