היום הרבה יותר קשה מאי פעם להיות שחקן ממש טוב. היום יותר קשה לעשות הצגה טובה או סרט ממש טוב. פעם הקהל היה "קהל שבוי" (ככה קראו לזה באקדמיה) - הוא היה נכנס לאולם, הסדרן היה סוגר את הדלתות ומכבה את האור.
היום הקהל לא שבוי יותר. אם סגרו לו את הדלת אז יש לו חלון, חלון לעולמות אינסופיים, הסמארטפון.
כשהמשחק מתבסס על הטקסט אפשר להביט בסמארטפון ולהקשיב לשחקנים מדברים ולכן היום שחקנים חייבים לשחק הרבה עם יותר ביטים - רגעים שבהם הדמות מבינה או מחליטה דברים חדשים ועם הרבה יותר "פעולות" שבהם היא מנסה לגרום לפרטנר להשתנות.
במאים חייבים לבנות עולם בימתי או קולנועי מרתק, עולם כזה שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים. במאיות ובמאים, שחקנים ושחקניות חייבים לשחק מהלך משחקי שאין בו אף שנייה של פאוזה מיותרת כי פאוזה בעברית זו "הפסקה". אין הפסקות במשחק. באחד התיאטראות הגדולים הייתה הצגה של שעה וחצי, אחרי תקופה התחלף השחקן הראשי וההצגה התקצרה לשעה ורבע בלי להוריד כלום מהטקסט והמיזנסצינה. זה אומר שבמצטבר הייתה רבע שעה של פאוזות בהצגה. מבחינת הצופה זאת רבע שעה של שיעמום מצטבר.
בתמונות רואים קהל באולם של תיאטרון רפרוטארי. יש בפריים חמישה או שישה מסכי סמארטפון. אפשר להתעצבן על חוסר התרבות. אפשר גם להבין שאנחנו כיוצרים ויוצרות, שחקנים ושחקניות חייבים לדרוש מעצמנו הרבה יותר.